ככלל די בכך שהרופא צפה או היה עליו לצפות את סוג הנזק. כלומר, את תהליך הגרימה הספציפי של הנזק על תוצאותיו האפשריות זאת כדי לייחס לו אחריות לגרימתו.
סוג הנזק צריך להיות צפוי אך לא היקפו. אין דרישה שהמזיק יצפה את תהליך הגרימה של הנזק המאוחר. די שיצפה את סוג הנזק.
התהליכים וההשתלשלות של הנזק הגופני הסופי לאחר שנגרם לניזוק הנזק הגופני הראשוני, הינם נסתרים בדרך-כלל מן המזיק. לפיכך כשהוא גורם נזק גופני, אין הוא יכול בדרך-כלל לדעת שהנזק יישאר נזק קל ולסמוך על כך. וגם זאת, בעת פגיעה גופנית המזיק לא תמיד יכול לדייק בפגיעה, ובעוד פגיעה במקום אחד בגוף יכולה להביא לתוצאות קלות בלבד, פגיעה בעוצמה דומה במקום סמוך בגוף עלולה להיות קשה ואף קטלנית. יוצא שבמקרים רבים המזיק נוטל על עצמו במעשהו האסור סיכונים לגבי השתלשלותה ותוצאותיה של פגיעה גופנית שפגע ברעהו. שיקולים אלה תומכים בגישה שעל-פיה יש לזקוף לחובת המזיק את תוצאותיו של נזק גוף שנגרם עקב רשלנותו אפילו לא צפה את השתלשלותו ואת תוצאתו הסופית.
דנ"א 7794/98 רביד משה נ' דניס קליפורד, נז (4) 721
