חובת הגילוי מהווה אחד הרכיבים של חובת הזהירות. לחובת הזהירות של הרופא כלפי המטופל יש שני פנים: האחד – מתן טיפול על-פי הסטנדרט הרפואי הסביר, והשני – לגלות למטופל את המידע שבאופן סביר הדרוש לו לגיבוש המשך החלטה טיפולית מושכלת.
שני פנים אלה נדונים במסגרת עוולת הרשלנות ולכן נדרש התובע להוכיח קיומו של נזק ושל קשר סיבתי לגרימת הנזק במקום שבו נטען להתרשלות בטיפול או להפרה של חובת הגילוי. לא כל אי גילוי נכנס למשבצת של העדר הסכמה מדעת והפרת חובת הגילוי. יש ואי הגילוי או אי מתן הסבר על ידי הרופא או המטפל, ייחשב כהתרשלות בטיפול על-פי דיני הרשלנות הכלליים.
ככלל, רופא אשר נקט בטיפול מוכר ומקובל בפרקטיקה הרפואית, הוא לא ייחשב כמי שהתרשל בטיפול, גם אם הוכח כי יש דרך רפואית נוספת (אסכולה במינוח משפטי) המקובלת אף היא בקהילת הרופאים. אולם רופא עלול להימצא כמי שהתרשל בהפרת חובת הגילוי, אם לא גילה למטופל אודות דרכי הטיפול הנוספות הידועות. הבדל נוסף בין שני המישורים הוא שרשלנות בטיפול רפואי נבחנת איך ועד כמה חלה סטייה מהפרקטיקה הרפואית המקובלת ובעגה המשפטית – בעיני המטפל הסביר ולאורו של מבחן שהוא אובייקטיבי בעיקרו. ואילו הסוגיה של הפרת חובת הגילוי של דרכי הטיפול השונות נבחנת במשקפיו של המטופל הסביר כאשר סטנדרט זה עשוי לכלול אלמנטים סובייקטיביים.
ע"א 7416/12 קופת חולים מאוחדת נ' פלוני (דעת יחיד השופט עמית) (2014) [פורסם בנבו]
