רשלנות רפואית היא עוולה המצויה בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח-1968. על פי סעיפים אלה, רשלנות רפואית היא מקרה שבו נגרם למטופל נזק כתוצאה מטיפול רפואי רשלני. כלומר, על מנת להוכיח רשלנות של רופא משפחה יש להוכיח גם את הנזק שנגרם למטופל וגם את הקשר הסיבתי (העובדתי והמשפטי) שבין הנזק המתואר לבין התנהלותו של הרופא המשפחתי.

חשוב להדגיש כי רופא משפחה, מעצם תפקידו, חייב להיות לא רק פאסיבי אלא גם אקטיבי. עליו להראות כי הוא נקט בצעדים ממשיים לאבחון מחלתו של המטופל ולא הסתפק בדברים שנאמרו בחדר הטיפולים. לא אחת, האבחון נעשה בשיטת השלילה (האלימינציה). קרי, בשלב ראשון, הרופא שולל אבחנות ידועות ושכיחות, ובשלב שני שולל מחלות נדירות ונפוצות-פחות. כפי שנאמר על ידי בתי המשפט בעניין זה:

"כל אלו מעמידים בפני רופא המשפחה בקופת החולים רף מומחיות שונה מהסטנדרט הנדרש ממומחה בבית החולים, או במרפאת מומחים בנוגע למחלה בתחום מומחיותו" (ת"א 959/00).

וכן:

"דווקא משום שרופא המשפחה, או רופא כללי, אינו הרופא המקצועי, מטיל הדבר עליו אחריות כבדה. עליו להיות בעל כושר אבחנה וניסיון, כדי לבור את המוץ מן התבן. האבחנה היא יסוד הרפואה, ו אבחנה נכונה היא סוד המקצוע. גילוי מוקדם, ולמצער גילוי בזמן, יציל חיים" (ת"א 4177-02).

לא כל מקרה שבו רופא משפחה לא השכיל לאבחן את מחלתו של המטופל הדבר מעיד בהכרח על רשלנות רפואית המקימה עילת תביעה. בתי המשפט מודעים לכך שאין להטיל על רפואת המשפחה בישראל רף נורמטיבי גבוה מדי, כזה אשר הרפואה הציבורית לא תוכל לעמוד בו.

המבחן לעניין זה הוא מבחן "הרופא הסביר". דהיינו, בית המשפט מבקש לבדוק האם התנהלותו של הרופא במקרה הקונקרטי הייתה כמצופה ממנו בתור "רופא משפחה סביר".

היות שמדובר בתביעות הנוגעות לרפואה ולמשפט, ההליכים נעשים בצמוד לחוות דעת רפואית. המטופל שטוען לרשלנות רפואית מציג חוות דעת מקצועית מטעמו המסבירה את הטעמים הרפואיים (והטעמים המשפטיים הנגזרים מהם) בהתאם לנסיבות המקרה. חוות הדעת נערכת לרוב על ידי רופא משפחה מטעם התובע אשר יעמוד על הכשלים במקרה הנדון.